<h1>כל בו הלכ' איסורי מאכלות סימן ק'</h1>
<h2>דף כד:</h2>
כל אוכלין האסורין, אינו חייב עליהן אם אכלן שלא כדרך אכילתן, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם, לפי שלא נאמר באזהרת איסורן אכילה. לפיכך (הגומה) [הגומע] חלב חם עד שתכוה גרונו, או שאכלו חי, או שעירב דברים מרים, כגון ראש ולענה, לתוך יין נסך, [או] לתוך קדירה של נבילה, ואכלן כשהן מרים, או אכל האוכל אחר שהסריח ונתבטל ממאכל אדם, הרי זה פטור, שהרי לא נהנה. אבל אם עירב דברים מרים בתוך בשר בחלב, או לתוך יין של כלאי הכרם, ושתה, חייב.
<h2>דף כה:</h2>
וכל האוכל כדרך הנאתן, אפילו לא נתכוין לאכילה, חייב, שכבר נהנה. ואם באה לו הנאה על כרחו, באיסור מן האיסורין, אם לא נתכוין לה, פטור. ואם אכלן דרך שחוק או כמתעסק, שלא נתכוין לאכילה, חייב. והנאה הבאה לו בעל כרחו, אם נתכוין לה אסור, ואם לאו מותר. אכלן לתיאבון מפני הרעב, חייב. ואם אין לו מה יאכל אלא דבר אסור, והיה במדבר, מותר מפני סכנת נפשות.
<h2>דף כו:</h2>
תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בכלאי הכרם, בין חדש בין ישן, (יוצנן) [יוצן], ואחר כך יחממנו בעצי היתר. ואם בישל בו תבשיל, או אפה בו את הפת, קודם (שיוצנן) [שיוצן], הכל אסור. ואם גרף כל האש, אף על פי שבישל או אפה בחום אותה הסקה, הכל מותר, שהרי הלכו להם עצי האיסור. וכן אם בישל על גבי גחלים, אף על פי שהם בוערות, הכל מותר, שכיון שנעשו גחלים, הלך איסורן. כלי חרש שבישלן בקליפי ערלה, אסורין בהנאה, שהרי הדבר האסור עשאן חרס. קדירה שבישל אותה בעצי איסור ובעצי היתר, התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם, לפי שבשעה שנתבשלה, מקצתה באיסור ומקצתה בהיתר.
<h2>דף כט:</h2>
דבר אסור שנתערב בדבר מותר, מין בשאינו מינו, בנותן טעם, ומין במינו, שאי אפשר לעמוד על טעמו, יבטל ברוב. כיצד, חלב כליות שנפל לתוך הגריסין, ונמוח הכל, טועמין הגריסין, אם לא נמצא בהם טעם חלב, והיה בהם ממשו, הרי אלו אסורין מן התורה. נמצא בהם טעמו, ולא היה בהם ממשו, אסורין מדברי סופרים. כיצד הוא ממשו, כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלשה ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כג' ביצים, הואיל ויש בהם כזית מן החלב, לוקה, שהרי טעם האיסור וממשו (אבל אכל) [אכל, אבל] פחות מג' ביצים, מכין אותו מכת מרדות. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכדי ג' ביצים, אף על פי שיש בהם טעם חלב, ואכל כל הקדירה, אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. נפל חלב כליות לחלב האליה, ונמוח הכל, אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות, הכל מותר מן התורה. ואפילו חתיכת נבילה שנתערבה בב' חתיכות של שחוטה, הכל מותר מן התורה, אבל מדברי סופרים, הכל אסור, עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו, ולא יהיה דבר שעינו עומדת. ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו, יש דבר שיערו אותו חכמים בששים, ויש במאה, ויש במאתים. נמצאת למד, שכל איסורין שבתורה שנתערבו בדבר המותר, מין בשאינו מינו, אוסר בנותן טעם. מין במינו, שאי אפשר לעמוד על הטעם, בס', או באחד ומאה, או באחד ומאתים, חוץ מיין נסך שאסור במשהו, מפני חומרת עבודה זרה, והטבל, מפני שאפשר לתקנו. ומפני זה אסורין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם, כשאר איסורין.
<h2>דף ל.</h2>
וכל דבר שיש לו מתירין, אם נתערב בשאינו מינו, ולא נתן טעם, מותר, חוץ מחמץ בפסח, שאיסורו במשהו, לפי שכתוב בו כל מחמצת לא תאכלו. זה דעת הרמב"ם ז"ל. ויש כתבו דאפילו לא היה איסורו אלא מדבריהם, כגון איסור מוקצה ונולד ביום טוב, לא שנא במינו, ולא שנא בשאינו מינו, דלעולם לא בטיל, אפילו באלף אלפים. ונתנו ראיות גדולות לדבריהם.
שמעתי בשם הראב"ד ז"ל כי קערות של חרס שקערורות ירקרקות או אדמדמות שמביאין מעבר הים, אסור להשתמש בהן חמין לעולם, וכן כל דבר לח אפילו בצונן, מפני שאינן חדשות, כי הוא שמע מאדם גדול שמנהגם שכל מי שעושה סעודה שוכר מן האומנין הקערות, כדרך שאנו עושין מכלי זכוכית, ואחר כן מחזירין אותן להן, ואין הדבר ניכר, והילכך לאו חדשות נינהו, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. עכ"ל.
<h2>דף עו:</h2>
אין צולין בשר שחוטה, עם בשר נבילה או בהמה טמאה, בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה. ואם צלה מותר. ואפילו היתה (האסור) [האסורה] שמינה הרבה, וזה שאינו אוסר אלא טעמו של איסור.
